מתנת הגולם
הגולם הוא מורה לאהבה עצמית, מורה להשתנות.
בחיי כל זחל מגיע הרגע בו הוא אינו יכול לזחול עוד.
מגיע הרגע בו עליו לעצור, להתפרק.
האם הוא יודע כי יהפוך לפרפר?
באופן מפליא הוא עוטף עצמו, מגן, תומך ושומר עליו על עצמו בכדי לאפשר התפרקות יסודית ובטוחה, התפרקות שתוביל אם תצליח, לשינוי צורה שבסופה יהפך לפרפר.
לא ניתן למנוע זאת, גם לא להאיץ את התהליך הזה, גם לא ניתן להבטיח את הצלחתו. דבר אחד בטוח התהליך הזה הוא בלתי נמנע ב DNA של חיי הזחל.
הזחל בסוף חייו כבר מתחיל לשנות צורה. בטרם יתחיל בבניית הגולם 'עורו' משנה צורה, הופך למעין מעטפת חיצונית נוקשה. ברגע זה המעטפת החיצונית בטוחה ושומרת ובאותו הזמן פנימיותו מתחילה להנימס, להפוך לג'לי ירקרק, מין חומר גלם (חומר גולם) שכזה המלווה אותו לאורך גלגוליו רק משנה צורה פעם אחר פעם.
הגולם, כמו אמא או אבא טוב עוטף את הזחל, מגן עליו, שומר עליוף דואג לכל צרכיו, אינו מאיץ בו.
אלו רגעים בהם הזחל עוצר את חייו, מפסיק לאכול, אין לו יותר יכולת פרקטית שכזו...כל שהוא יכול לעשות זה לעצור.
אני למשל, יש בי חלקים שממש ממש קל לי לאהוב אותם, הם נעימים לי, הם אהובים על ידי מרבית הבריות וגם לי פשוט יחסית לאהוב אותי במצבים הללו. אני אוהב את הסקרנות שבי, החדשנות, האומץ לנסות, האומץ להיכשל וללכת אל הלא נודע. אלה חלקי הפרפר שבי. הלוואי ותמיד יכולתי להיות ככה, לא?
אבל יש בי חלקים שאפילו קצת מביך אותי לספר עליהם. אבל אני ממש קנאי, תחרותי, פרפקציוניסט עד כדי כאב. חרדתי, מפוחד, רוצה למות, לא רוצה לחיות, בודד עד אין קץ ולא רוצה לצאת מהמיטה. זה כל כך מפחיד ואז לעיתים (האמת, כמעט תמיד…) אני מתמלא ביקורת, הקטנה שהופכת להלקאה עצמית, אלימות ובכוח אני מנסה לחזור שוב להיות פרפר, לחזור אל כל אותם החלקים שכל כך נעים לי לאהוב.
בטעות נקרא למקום הזה 'דיכאון', אבל הגולם מלמד אותנו אחרת.
זה לא פשוט לי לאהוב אותי, אולי זה לא פשוט לאהוב אדם?
במקומות הכואבים האלו זו אומנות לאהוב אותי. לאהוב אותי כשאני חרד וביקורתי הופך לפועל, לפעולה. במקומות ההם אהבה היא ממש לא דבר נעים הנובע בספונטניות כמו אל פרפר. ברגעים ההם אהבה היא בחירה שיש לצידה מעשה. ממש בדומה לבניית הגולם.
לאהוב את עצמי קנאי זה חתיכת אתגר. ברגעים האלה אני לומד מהגולם. קודם כל הוא מבקש ממני להפסיק לפגוע בעצמי, ההיפך הוא מבקש ממני להגן על עצמי, לאפשר לי להתפרק לשחרר, לא להאבק.
הגולם מתפרק, הזחל נמס, זה בטח כואב ממש ממש. אבל הוא מבין בחשיבות הדבר הוא עוטף עצמו במשי, ואז בעוד שכבה ועוד שכבה של הגנה ורכות שתאפשר להתפרק, להינמס, לשנות צורה.
אותי זה מלמד איך באמת להפסיק לדבר רע אל עצמי, איך לדבר אלי טוב, לקבל את הכאב של החיים שלעיתים הוא בלתי ניתן למניעה. איך לתמוך בעצמי כשאני נמס, הופך לג'לי כואב וחרד? איך לא לנסות להיות המישהו אחר, היצירתי הזה, האמיץ הפרפר הזה שקל לי לאהוב?
למה לא לנסות? זו שאלה… כי אז כשאני מנסה לשנות את עצמי אני מרגיש כי זו פגיעה.
הגולם הוא מורה, מורה לאהבה עצמית. להשתנות דרך התפרקות שמורה ומוגנת. אהבה עצמית היא מלאכה שיש ללמוד אותה.
אהבה עצמית היא שונה ומשונה ומשתנה כל הזמן, משתנה בין אדם לאדם, בין מצב למצב, מאתמול להיום ומחר.
כמו כל לימוד, גם אהבה עצמית מבקשת ללמוד שפה חדשה, כלים חדשים, וכנראה גם אימון והתנסות. להסכים לטעות ולפעמים גם להצליח. העיקר לנסות.
האחד מתקשה לאהוב את עצמו בחושך אבל לך דווקא קל בחושך ובאור הוא האתגר שם נדרש הלימוד לאהבה עצמית.
הגולם הוא גאון. ויש לו זמן.
בחיי הגולם יש רגע מסוים בו תהליך ההתפרקות נגמר ותהליך הבניה מתחיל לקבל צורה חדשה. אותו הג'לי הירוק (לפעמים חום) הופך לפרפר. אט אט נבנים איבריו, יש לו זמן. כשיושלם התהליך ויגיע הרגע יבקע הפרפר את הגולם ויצא חדש אל העולם.
איך כמו הגולם אהפוך את המקומות שבטעות נקראים 'דכאון' לתהליך התמרה והשתנות?
איך אלמד לאהוב את עצמי כפעולה, כבחירה באהבה בכל המופעים שלי? איך לקבל את עצמי כפי שאני על כל צבעי, לתמוך ולאהוב אותי דווקא ברגעים בהם 'האהבה' היא קשה ודורשת בחירה?
איך אלמד מהגולם לעטוף את עצמי במשי ולהכין לי שוקולית במקום להפעיל כוח ולהאיבק?
הגולם מלמד אותי שזו הדרך…
איני מקדש כאב, או רגש כלשהו. כאב אינו הדרך היחידה ללמוד ולהתפתח.
יש גם עונג ומלא צבעים נוספים ללמוד לחיות ולעבור דרכם.
אך רק יש רגעים בחיים, בהם כאב והתפרקות הם מורים גדולים., הם שער שאם לא נעבור בוא יהפוך הוא למפלצת רודפת. אני לעיתים נמנע מכאב ומחושך (וזה גם בסדר), אך יש רגעים שצריך לעבור דרכם וזה לא פשוט… אבל שווה...
מכל ליבי, אם לבך ננגע. ומרגיש כי זה הזמן לבקש עזרה לעבור את השלב הזה אשמח להיות יחד בגולם כמה זמן שנדרש, להפוך את כל מה שצריך לג'לי על מנת שיפרשו כנפייך.
אפשר גם להיכנס לאתר שלי שמופיע בתגובות ולהעזר בתמצית הגולם המופלאה שתומכת היטב היטב ברגעים כאלו בהם נדרשת מלאכת האהבה העצמית.
Comentários